במרפאה וטרינרית בניו יורק מאוחסן היסטוריה של מקרה של החתול של סברינה, שלאחר שנפילה מהקומה ה -32 נותרה בחיים לאחר שהלכה בשן שבורה ופציעות קלות נוספות. במבט ראשון הסיפור הפנטסטי הזה לא כל כך מפתיע וכלל לא ייחודי.
אם אדם נופל מגובה רב, אז הוא בדרך כלל מקבל פציעה קשה - שברים בגולגולת ובעמוד השדרה, עלולים להתפתח דימומים פנימיים חמורים. לעיתים רחוקות מישהו שורד לאחר שנפל מגובה של כמה קומות.
מדוע חתולים נופלים טוב?
עם זאת, חתולים רבים סובלים בקלות נפילה מגובה שתהרוג חיה או אדם אחר. חתולים מובאים לוטרינרים עם דימום מהאף, צלעות שבורות ושיניים שבורות, אך לפחות בחיים. כך נראה שהחתול חוזר פשוטו כמשמעו מהעולם האחר לאחר נפילה כזו. בידיעה על מספר המקרים של נפילות מוצלחות של חתולים מגובהם, אפשר באמת לחשוב שיש להם חיים רבים.
באופן טבעי, לחתולים, כמו כל שאר היצורים החיים, עומדים לרשותם חיים אחד בלבד. אבל הם טובים מאוד בנפילה. למה? ראשית, חתולים אינם נופלים קשה כמונו. הם קטנים מאדם בגודלו ושוקלים הרבה פחות, ולכן הירידה שלהם מתונה. אך גודל קטן אינו היתרון החשוב ביותר. שנית, חתולים נופלים בהצלחה רבה יותר מאשר בעלי חיים קטנים כמו פודל וארנבונים.
עובדה מעניינת: חתולים שורדים לעתים קרובות יותר כאשר הם נופלים מגובה רב ולא מקטן.
איך נופלים חתולים?
חתול שמתחיל ליפול הפוך יסתובב באוויר כך שהוא נוחת על ארבע הרגליים. המנגנון הווסטיבולרי היפהפה באוזנו הפנימית של החתול מאפשר לה לנווט מייד ולברר באיזו תנוחה היא נמצאת ביחס לקרקע ומה צריך לעשות כדי לתפוס את עמדתה. תהליך זה מדויק כאילו יש לחתול גירוסקופ בפנים. כאשר החתול נוחת, השפעת הנפילה מופצת באופן שווה על כל ארבע הרגליים. בנוסף, במהלך הטיסה, כפות החתול כפופות, ולכן כאשר במגע עם האדמה, כוח הפגיעה לא מועבר ישירות לעצמות שבירות, אלא מופץ בין שרירים ומפרקים אלסטיים יותר.
עובדה מעניינת: באוזנו הפנימית של החתול יש מנגנון איזון מצוין המאפשר לו להסתובב באוויר במהלך נפילה באופן שנוחת על ארבע הרגליים.
יש עובדה מפתיעה נוספת בנפילת החתול: ככל שהחתולה נופלת מגובה גבוה יותר, כך יש לה יותר סיכויים להישאר בחיים. על פי נתונים סטטיסטיים של וטרינרים בניו יורק, 10 אחוזים מתו מחתולים שנפלו מגובה של 2-6 קומות. אבל רק 5 אחוז מהחתולים שנפלו מגובה של 7 עד 32 קומות לא שרדו את הסתיו הזה. מה הבעיה? במהלך נפילת הגוף הוא מקבל תאוצה, כלומר ככל שהגוף נופל ארוך יותר כך המהירות שלו גדולה יותר. תאוצת הכובד זהה לכל הגופים הגופניים ואינה תלויה במסה שלהם, היא 36 קמ"ש לשעה למשך שנייה, כלומר מהירותו של גוף בזמן נפילה עולה בשנייה אחת ב 36 קמ"ש.המשמעות היא שאם הנפילה מתחילה ממצב של מנוחה, אז לאחר מספר שניות של טיסה מהירות הנפילה תגיע ל 150 - 200 קמ"ש.
אם לא הייתה אווירה והגופות נפלו בחלל חסר אוויר, אז שתי גופות היו פוגעות באדמה בו זמנית, גם אם אחת מהן הייתה נוצה והשנייה מקרר. אבל עם נפילה באווירה, התמונה משתנה. כשגוף עף מרחק מסוים באוויר הוא מגיע, כמו שאומרים הפיזיקאים, למהירות סופית, מכיוון שחיכוך (התנגדות) של האוויר נוטה להאט את הנפילה. כמה כוח החיכוך נגד אוויר יכול להאט את נפילת הגוף תלוי במסה ובגודל: הנפילה מאטה ביתר שאת עם מסה קטנה וגודל גדול. בחזרה לחיים האמיתיים, ניתן לומר כי אדם בעל גובה ומשקל ממוצע, שטס 6 קומות, יהיה בעל מהירות נפילה של כ -190 קמ"ש במגע עם האדמה. בחתול באותו מצב המהירות תהיה 85 קמ"ש בלבד.
אבל לחתול יש יתרון בלתי צפוי לחלוטין. כאשר החתול מגיע למהירותו הסופית, היא יכולה להרשות לעצמה להירגע מעט. בירידה נמוכה, החתול לא הספיק להגיע למהירות הסופית. אבל אם לחתול יש מספיק זמן לרשותו, כלומר הוא נופל מגובה רב, הוא מצליח להפיץ את כפותיו כשהוא מגיע למהירות הסופית. במקרה זה, גוף החתול ממלא את התפקיד של מצנח. ומה עושה מצנח, אנו יודעים. ההתנגדות מתחת לטור האוויר גדולה יותר, ככל ששטח הגוף הנופל גדול יותר, כך המצנח - או החתול הנופל - מאט מאוד את הנפילה. זו הסיבה לכך שהחתול סברינה הצליח לעזוב את מקום נפילתו על רגליים לא שבורות.